רגל אחת בקבר

בעודי נמצאת בהכנה למסע לפולין, ראיתי חברה מהכתה המקבילה- ושאלתי אותה לשלומה. “אני בסדר…” היא ענתה, והוסיפה- “שמנה מאד, אבל בסדר”. ואני הסתכלתי עליה במעין מבט ספק בשוק ספק דואג, כמה מחשבות עלו לי לראש ואמרתי מהר “דיי! תפסיקי עם השטויות האלה שלך שוב!!!”.

זוהי היתה שירה (שם בדוי), שלפני כשנה וחצי הלכה לאישפוז בבית חולים בצפון הארץ. היא חלתה במחלת האנורקסיה, “נרפאה” עד כמה שניתן, וחזרה אלינו לאילת בתחילת שנת הלימודים.
בוודאי אין בנאדם אחד בגיל שלנו שלא יודע מה זה בדיוק אנורקסיה, אבל בשביל הסר ספק- פתחתי מילון, והרי ההגדרה המדוייקת:
אנורקסיה נרבוזה- חוסר תיאבון חולני, הפרעה נפשית המתבטאת להרעבה עצמית ושמירה כפייתית על משקל נמוך עד כדי סכנת חיים, הפרעת אכילה.

לפני מספר שנים, כאשר אני עצמי הייתי מאושפזת בבית החולים “שניידר” בפתח תקווה מסיבה כלשהי- היתה איתי בחדר עוד נערה בת גילי. עד היום אני לא אשכח את הסיטואציה: נערה נמוכה, חיוורת, מבט עצוב, בקושי מדברת, לא מחייכת, עם בגדים שגדולים עליה בכמה מידות. במהלך הלילה היא היתה מחוברת למכונה ענקית שציפצפה. ובאמצע הלילה היו ציפצופים חזקים מאד וצוות של רופאים ואחיות הגיעו לחדר ולקחו אותה משם…
יום למחרת היא חזרה לאותו חדר עם מבט מושפל… חסרת אונים. לפי מה שידוע לי- הצילו לה את החיים, פעם נוספת, באותו הלילה.

כאשר נחשפים להתרחשות כזאת, זה עושה לך משהו. זאת סיטואציה לא נעימה בכלל… בלשון המעטה. וכשחברה שלומדת איתך מדברת בצורה מעוותת כזאת “אני שמנה” כאשר אין לה טיפת שומן בגוף, והיא רזה וחיוורת… זה יכול להכניס אותך לסרטים.
אך זה לא היה הסוף. המשכתי לדבר עם שירה, וסיפרתי לה על אותו סיפור מזעזע עם הבחורה הזאת שבן רגע יכלה להעלם. התגובה של שירה היתה מפתיעה- “ומה נראה לך?! גם אני הייתי עם רגל אחת בקבר! אבל יודעת מה? לאף אחד לא אכפת. ואני לא מבינה מה פתאום זה מפריע לאנשים ומה כולם פתאום רוצים ממני. לא אכפת לכם? אז תנו לי לעשות מה שבא לי! ואת תראי שברגע שאני אהיה בת 18, אף אחד לא יוכל לעצור אותי ולשלוח אותי לאישפוז בבית חולים. אני אעשה מה שבא לי!”. כמובן שעל המילים האלה שאמרה לא הגבתי בשתיקה, והתחלתי לצעוק עליה ולהגיד “את קולטת מה שאת אומרת עכשיו?! לא אכפת לך למות?! את רוצה למות?!” והיא לגלגה על זה שבאמת אכפת לי. הרי לטענתה “אף אחד לא התקשר אליי במהלך האישפוז. אפילו המורות בקושי דיברו איתי…” והיא אמרה את זה למרות שידעה שהפלאפון שלה לא היה תקין בזמן שהיתה מאושפזת.

לצערי לא יכולנו להמשיך בשיחה שהתחלנו באמצע ההכנות למסע לפולין… זה לא היה מכובד ולא היה מתאים. נאלצנ
להפסיק. אבל הדברים שלה פתחו אצלי נקודת מחשבה נוספת. כמו אותה בחורה שהיתה מאושפזת איתי, כך גם שירה- עצובה, בודדה. מאחורי כל כותרת של “אנורקסיה” מסתתר סיפור כלשהו. ישנה סיבה שבגללה אותן הבנות (ותתפלאו, יש גם בנים) חולות באנורקסיה- וזה מתחיל בחוסר תשומת לב ובחוסר אכפתיות שמפגינה החברה כלפי אותן הבנות.
בחורה אנורקסית למעשה צועקת לעזרה. צועקת לתשומת לב!
היא רוצה שיאהבו אותה כפי שהיא, שיתמכו בה, שיהיה לאנשים אכפת ממנה.
ולא, לא המצאתי את הגלגל. זוהי הבנה פשוטה של המצב. במהלך חיים שלי כבר נתקלתי ב5 בנות שחלו באנורקסיה- ואלה הדברים שמשותפים לכולן.

ובשורה תחתונה, אין בנאדם שלא זקוק לתשומת לב. להגיד שלום, להתעניין ולחייך לאנשים- זה לא עולה כסף. ולכן, אין סיבה לא לעשות זאת. תשימו לב למה שקורה סביבכם- ותשתדלו לראות חבר’ה שבתהליך התדרדרות למצב הקשה הזה של אנורקסיה- ואולי אפילו להציל אותם בעזרת אוזן קשבת ותמיכה.

אני, את הלקח שלי משירה- כבר למדתי. אני יודעת שהייתי צריכה להיות יותר קשובה אליה ולתת לה יותר יחס. אני מאד מקווה שאיישם את מה שהסקתי מהמקרה עם שירה ועם השיחה הקשה איתה, ובאמת אעשה זאת.