אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד

הכניסו 140 ילדים, 12 מדריכים בוגרים, 7 מורי של”ח, ועוד כמה אנשים שעזרו בהכל – למתחם עם חול. הביאו להם חבלים, קרשים ואולר- וראו איך מכלום… מתפתחת לה משפחה. תוך לא יותר מיום אחד במתחם כבר היה לנו איפה לישון ? מקום שלשבוע יכולנו לקרוא לו בית. היו שם אנשים שכל יום אמרנו להם בוקר טוב וכל לילה – לילה טוב.

ביום הראשון כולנו הגענו והתיישבנו לשיחה עם למי, מנהל הקורס. כל אחד מאיתנו רצה שהיא תיגמר כמה שיותר מהר כי כבר כולנו רצינו להתחיל את המחנאות וכל העניין מסביב לו.
ולאחר מכן, זה קרה. הקמנו מחנאות לתפארת. בנינו אוהלים, נדנדות, שערים, לוחות… הכל במו ידינו! קבוצה אחת בישלה לנו את הארוחה ? ולמרות שזה לא היה האוכל של הבית, כולם אכלו כי שרעבים אוכלים הכל: ומה שאכיל ? אפשר לאכול . עוד משהו שלמדנו לעשות ביום הראשון היה “לתת הקשב” . החניך תורן הראשון שהיה לנו היה אריק, והוא ביצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר . קרענו את הנשמה כדי לתת כל הקשב כמו שצריך.
באותו ערב הלכנו לישון ב 12 ישר נרדמנו וה6 שעות שישנו נראו כמו כלום. ב6 בבוקר הדבר הראשון שיכולנו לשמוע היה “פף פף פף” על סירים . נתי המנהלן עובר בין האוהלים וצועק “בו בו בו בוקר טוב”. המשפט שעד סוף קורס 2008 מרתיח כל חניך וחניך.

אז ככה הימים הבאים עברו בנועם. טוב, בערך? לכל אחד היו את הירידות והעליות שלו. ההדרכות התחילו ברמה טובה וכל הדרכה היתה יותר טובה מהשניה. לפעמים היו הדרכות שלא היו כל כך לעניין… אבל עם המשוב שלנו (החניכים) ושל המשבים, ההדרכות הבאות השתפרו בהרבה . כל בוקר וכל ערב היינו נותנים הקשב ומקשיבים לשיחותיו של למי, שבאיזה שהוא שלב כן התחלנו לקחת לתשומת ליבינו ולהקשיב למה שהוא אומר .
כל יום קבוצה אחרת היתה מכינה לנו אוכל… וברוך השם היה מספיק לכולם לאכול ולשבוע.

בכל מסלול היו את אלה שהלכו מקדימה ואת אלה שהלכו מאחורה, אבל אני לעולם לא אשכח שלא משנה מה קורה ולמי- תמיד יהיו שם אנשים שיעזרו . בקורס הזה הבנו כמה דברים שחדרו לנו ללב ולראש. אישית, עם הקבוצה שלי ולפי מה שמספרים לי חברי לקורס, בקורס הזה ממש כאן, עם החבר’ה האלה, למדנו את המשפט “אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד”. אני לא יכולה לתאר לכם את אינספור המשפטים שנראים לנו הגיוניים אבל אף פעם לא חווינו אותם, ופה, בקורס, חווינו אותם אחד לאחד והבנו את המשמעות האמיתית של כל משפט .

עלינו על הרים וירדנו מהם, עשינו מסלולים שכל אחד לבד לא יכל לעשות, אך כולנו כחוליה אחת- הצלחנו.
נשרטנו, נפצענו, נפלנו, אבל תמיד קמנו חזרה . היינו בסביבה תומכת . אנשים שהם כמו המשפחה שלנו שנעשה הכל בשבילהם והם יעשו הכל בשבילנו.
אחד החוויות היותר משמעותיות שהיו לכולנו היה האש לילה . למדנו המון דברים חדשים, דברים שיעזרו לנו. ושכן נשתמש בהם . למדנו מושגים חדשים והתמודדת עם מצבים שלא חשבנו שניקלע אליהם. באחת הקבוצות הם עשו הדגמה של ילד שנעלם, ואחרי כמה זמן הוא אכן נעלם, הם חיפשו אותו המון זמן הזעיקו את למי ומה לא . כעבור חצי שעה (+-) אותו ילד יצא ממחבואו, וכן כל הסיוט היה על ילד שהתחבא . מזל שהכל נגמר בשלום והמשכנו את הקורס כרגיל יום למחרת.

ביום האחרון של השבוע הראשון ? הדבר היחידי שהחזיק אותנו היה שיום ראשון אחרי זה נראה שוב את כולם. היו חיבוקים ונשיקות… פרידה. כל אחד הגיע הביתה שם תתיק ונכנס למקלחת (לא שלא היה מקלחת בקורס – אבל אין כמו של הבית). אמא לקחה את התיק וכיבסה הכל, יצאנו מהמקלחת כל אחד לצלחת שלו עם האוכל של אמא שלו . אחרי כל זה ברור כאילו שהתחברנו למחשב כי ממש ממש התגעגענו . וגם לא היה לנו כמעט זמן . אחרי שינה ארוכה של לפחות 12 שעות, כל אחד התחיל לעבוד על ההדרכה שלו ועל המושמושים שלו ? בשביל השבוע שיבוא.

בשבוע השני כבר הבאנו אוהלים מוכנים. ביום הראשון באנו, הנחנו את התיקים, נתנו הקשב ויצאנו למסלול. המסלול היה מתיש וקשה עם הדרכות נפלאות באמצע. הגענו למקום הלינה שלנו פתחנו אוהלים ושקי שינה והתפננו לעיסוקינו. היה לנו זמן חופשי להכיר אחד את השני יותר טוב. לא שלא הכרנו לפני… בכל זאת, ישנים, אוכלים, מתקלחים.. ומה לא ביחד. בלילה הזה ישנו טוב. בבוקר, הרוב בכלל לא הצליחו לקום. השותפה שלי לאוהל, דניאל, באותו בוקר לא יכלה לקום. היא צעקה למשבית (מורן מיכאלי ) “אני לא קמה, אני מחוברת לאדמה, אמא אדמה , אמא אדמה ” המשבית היתה צריכה לגרור אותה מהאוהל כדי שתקום. מהר קיפלנו את האוהלים ויצאנו לנקודה הבאה . כל השבוע האחרון זה היה ככה . כל פעם שהגענו לנקודה מסוימת . המורה\משב שלנו אמר “הנה תסתכלו זה הדרך שאותה הלכתם עכשיו”. וכולנו הסתכלנו על זה ולא האמנו שאנחנו מסוגלים לדברים כאלה. זאת ההרגשה הכי נפלאה בעולם – הרגשה של הצלחה.

ביום האחרון אחרי כל המסלולים וההדרכות הגענו למסלול האחרון בירושלים, שבו אנו הולכים לכותל. כל היום הלכנו, הזענו, למדנו, עשינו הדרכות. ובסביבות השעה 14:00 היינו בכותל. בכותל הסתדרנו למסדר ונתנו הקשב כמו שבחיים לא נתנו . היה הד שלא שומעים כל פעם. הכותל השתתק . התיירים הפסיקו לדבר. הכל עמד דום. למי דיבר. והרבה פלשים היו. הרבה מחברי הזילו דמעות בכותל . הרגשה של סיפוק ושל סף היתה באוויר . שרנו בפעם האחרונה כקורס “אחים” 140 ילד במעגל קופצים ושרים אחים . זה היה משהו שאני אזכור כל חיי.
כשהגענו נתנו לנו הקשב קצת שונה אנחנו משצים. אנחנו לא פירחי משצים יותר- אנחנו משצים!
קיבלנו תעודות ובכל קבוצה היה תלמיד מצטיין. באמת מגיע… להם אני יודעת כי בקבוצה שלי נתנו למישהו שהכי הגיע לו בעולם הוא היה אכפתי והיו לו הדרכות מצויינות וכל הזמן עזר ולקח הכל ברוח טובה… מש”צ אמיתי.

כשהתפזרנו לאוטובוסים היו את החיבוקים של החיים. בחיים לא חשבתי שאני אתגעגע ככה לאנשים! כולם היו כבר עם דמעות בעיניים מתחבקים לפרידה. לקחנו מכולם כתובות מסנג’ר ואייסי וכל מה שאפשר כדי לשמור על קשר. בכל זאת אנחנו כמו משפחה אחת גדולה. באוטובוס היו הרבה דמעות והחלפה של טלפונים. כולם רצו ללכת הביתה אך כאב להם שזה נגמר.

לסיכום, הייתי רוצה לסיים עם אמרה- יש חברים של יום יום ויש חברים של שבת, יש חברים של פתאום ויש חברים של כמעט , יש חברים של לקחת ויש חברים של לקבל , ואם יש מזל יש חברים של אמת . בהתחלה לא הכרנו ? עכשיו אנו אחים כמה מוזרים יכולים להיות החיים? ולא משנה מה יהיה בעתיד. מש”צים ? תישארו בליבי תמיד.