לא סתם צעדה

בחודש האחרון שמעתי סיפורים וחוויות על צעדת הל”ה. המש”צים הבוגרים שיצאו בשנים הקודמות לצעדה סיפרו את חוויות האישיות, אבל אף פעם לא דימיינתי שזאת החוויה שאני אעבור!

בתשע וחצי בלילה נפגשנו כולנו מול אולם הספורט של בית ספרנו, נלהבים לצאת לחוויה הגדולה שמחכה לנו. ברגע שעלינו לאוטבוס שרנו, ניגנו בגיטרה וצחקנו, לא דימיינו איזה לילה יעבור עלינו.

במשך הלילה קיבלנו צ’ופרים מיוחדים שסימלו סימני דרך על 35 הלוחמים. אני מודה, היה לי קשה. חוסר השינה, הקור, ההליכה המרובה … אבל רק חשבתי על מה שעברו 35 הלוחמים האמיצים שלמען זכרם אני צועדת והקושי לאט לאט פחת וקטן.

לכבוד הצעדה הכנתי ביחד עם שתי מש”ציות מבית ספרי מכתבים בדויים שהלוחמים כביכול כתבו. ברגע שקראתי את המכתב קולי רעד. לא חשבתי שאתרגש. תהיתי מה היו עושים החיילים האלו אם היו מנצחים בקרב, ממשיכים בחייהם, אולי לא היה צריכים לכתוב מכתבי פרידה או לעזוב את יקריהם.

כמובן שהיו הפסקות במשך הדרך והמסלול היה מלווה בקשרים חדשים שנוצרו. במשך הלילה יצא לי להכיר את הפש”צים החדשים, להתחבר למש”צים שלא יצא לי לחבור ולהנות מהצעדה.

ההפסקה האחרונה, העצירה שלה כל כך חיכינו לאחר דרך ארוכה, הגיעה. ישבנו כולנו על ההר מסתכלים מטה, צופים בטקס המרגש. חלק נרדמו וחלק נשארנו ערים. נשארתי ערה יושבת ושומעת את השירים, חושבת על ההזדהות שהרגשתי לחיילים.

דרך החזור הביתה לא הייתה כפי שהייתה דרך ההלוך. רובנו ישנו בדרך אבל חלק מהקבוצה העדיפו לנגן ולשיר שירים וכשהתעוררתי הצטרפתי גם אני לחגיגת המוזיקה שהתחוללה באוטובוס. לבסוף חזרנו כולנו לביתנו, מהרהרים על כל מה שחווינו.

זאת הייתה חוויה מאוד מלמדת בשבילי ואני בטוחה שגם בשבילכם! הלוואי ונזכה לעוד חוויות כאלו!