מי שלא נשם אבק דרכים, לא ישאף אוויר פסגות

אחרי חוויה של ניהול קורס המש”צים, לקיחת אחריות על כ-300 אנשים, פתאום קיבלתי מחלקה של 21 חברים. פתאום יש לי 5 ימים, מהשכמה בחמש וחצי בבוקר עד כיבוי אורות ב11, לטפח ולהעצים 21 חברים.

הקורס התחיל בשלושה ימים של מסע נודד. ביום הראשון למדנו להתמודד עם קשיים פיזיים. ירדנו בגאיות ועלינו על שלוחות, קטפנו פסגות והשקפנו על הנוף. ראש מורם, הגב זקוף, התיק על הגב והרגליים צועדות. “כשיש זמן לנוח חובה לנוח, כי בזמן לעבוד- עושים את זה עד הסוף” למדנו איך לנווט, איך למצוא את הדרך בעזרת מצפן, מפה ומד-קורדינטות. יצאנו אחרונים והגענו ראשונים, לא הולכים בשבילים- אלא משאירים עקבות משלנו. חצינו שדות קוצים, זחלנו מתחת לכבישים, הרגשנו רק בעננים.

היום השני היה קשה מנטלית. הלכנו, עצרנו, למדנו – שוב ושוב ושוב. בסוף היום היינו תשושים לחלוטין, אך הראש היה חכם יותר והרגלים חזקות יותר. עבדנו קשה ככול האפשר, לכן השתפנו ככול הניתן. הישגים לא נופלים מהשמיים, הם תוצר של עבודת כפיים. אולי לימדתי איך לנווט, אולי לימדתי כל אחד למצוא את הדרך, אולי לימדתי איך להסתדר בשטח, אך החשוב מכל היה ללמד את הערך של עבודה למען מטרה.

היום השלישי היה הקשה מכולם. ניווט של 30 ק”מ, אכלנו אוכל שהכנו בשטח, טפסנו, צעדנו, זחלנו, קפצנו טעינו וחזרנו, המשכנו והצלחנו. חזקים יותר וחכמים יותר, לא התייאשנו והמשכנו, הבנו שהגבולות היחידים הם אלו שנחנו מציבים לעצמנו. שחינו במעיינות, התקדמנו בנחלים והשקפנו מרכסים, באמצע הדרך ניווטנו בתוך כרמים. אחרי כ15 ק”מ פגשנו חקלאי, נגשתי אליו וביקשתי ממנו כמה ענבים לחלויה- משהו קטן ומתוק . צריך להבין שהענבים האלו הם פרנסתו, הם כל מה שיש לו. הוא צחק ושאל “כמה ענבים לכל אחד?! אתם שבעה!, מי אתם?” אמרתי לו שאנחנו מטילים, שאנחנו מנווטים, שאני רוצה שהחוליה שלי תטעם קצת משהו טעים. הוא לא הסכים שאקח משם ענבים, לטענתו, הם לא היו בשלים. אדיבות היא לא מילה לתאר, את כך שהציע לחזור ולקחת אשכול לכל אחד. אז אמרנו לו תודה והמשכנו בדרכנו, בדרך הכנו ריבה, מעניין אם הייתה טעימה מהענבים או מהאכפתיות של אותו חקלאי, בכל מקרה, תודה.

היומיים הבאים היו יישום של מה שהשגנו בשלושת הימים הראשונים. היום הרביעי התחיל בניווט ספורטיבי- כמה שיותר נקודות לדקור, בכמה שפחות זמן. אני גאה בשלישית החניכים מהמחלקה שסיימו במקום הראשון מכל הקורס, אני גאה באותה מידה בכל אחד מהצמדים שיצאו שטופי זעה ואמרו שעשו את המקסימום—הצלחתם לא פחות. אחר כך התנסינו בניווט צנחן. נכנסנו לאוטובוס, סגרנו וילונות, עצרנו בשום מקום והגענו לנקודת הסיום- אין זה נותן לכל אחד קצת תחושת בטחון? תמיד אפשר למצוא את הדרך חזרה, ללכת לאיבוד כבר לא קיים בלקסיקון.

להיות מדריך מצריך ממך המון, אתה צריך לשמור על הקבוצה שלך, אתה צריך לדאוג להם, אתה צריך לעמוד בזמנים- לזרז ולדחוף קדימה, ובאותה העת, להקדיש לכל נושא ולכל אדם את תשומת הלב שמגיעה לו. בסופו של דבר- האחריות, המחויבות והמאמץ הם התרומה שלך כמוביל קבוצה, ובקורס הזה זו לא סתם קבוצה, זו מחלקה. אתה לא מוביל את הקבוצה רק בצורה מטאפורית, אתה ממש מוביל אותה בדרך.

אני חושב שאולי הטעיתי קצת, כי בקורס הזה התפקיד שלך כמדריך הוא לא להוביל מחלקה, אלה ללמד כל אחד מחבריה איך להוביל את עצמו ואיך להוביל אחריו. בקורס הזה הגבולות בין הובלה בשטח בדרך לא ידועה, הובלה של עצמך בחיים והובלה של אחרים בדרך למטרה מטשטשים לחלוטין, ועל כן, העבודה שלך כמדריך קשה שבעתיים.

לא הובלתי אף אחד, לא דרשתי מאף אחד ללכת, לא הכתבתי לאף אחד מהי הדרך. הפעם למדתי איך להוביל, איך לאהוב א השטח, איך להעריך את עצמך ואיך לכבד את מי שאתך.

הלכתי כ-50 ק”מ עם יחד עם המחלקה שלי, ראיתי איך הם מוצאים את דרכם, אך הרגע המרגש ביותר היה ביום החמישי, בניווט בדד, כשראיתי אותם צועדים לנקודת הסיום בלעדי. הם היו צעד אחרי ההנחיה- עצמאים. הם כבר לא יחפשו תשובות מאחרים, רק שאלות שיענו עליהן בעצמם.

לסיום אני רוצה להגיד תודה ענקית לפיידל ומעיין, שני המדריכים המדהימים שהיו איתי, מעכשיו משפחה בשבילי. תודה לאבי המורה שהנחה אותנו לאורך הדרך. אמרתי אלפי פעמים ששישה מתוך שמונה מצטיינים בקורס היו בצוות ההדרכה שניהלתי, שנציגי המחלקה שלי נצחו בניווט הספורטיבי, שהמחלקה שלי תמיד ראשונה.
אבא שלי שאל אותי אם זה כי אני מייחס לעצמי חלק מההצלחה שלהם- קצת הופתעתי. אני לא מייחס לי שום הצלחה של אף אחד מהם, אף אחד מכם אם אתם קוראים את זה, אני פשוט גאה שהייתם במחלקה שלי, אני גאה שהייתם מדריכים בקורס שלי, אני גאה בהתקדמות שלכם ובמי שאתם, אני גאה להיות חלק קטן ממי שאתם גדלים להיות ומודה לכם על הזכות שאתם חלק קטן ממי שאני גדל להיות.