למים האלה אני צמא אמר הנסיך הקטן, כנס חנוכה 2016
מאור לויטין מסכם את כנס חנוכה 2016 מנוקדת מבטו
“‘למים האלה אני צמא’ אמר הנסיך הקטן, ‘תן לי לשתות…’
ואז הבנתי מה הוא מחפש!
הרמתי את הדלי אל שפתיו. הוא שתה בעיניים עצומות. המים היו מתוקים כחג. הם לא היו מי שתיה סתם, לא ולא. המים האלה נבעו מההליכה הקשה תחת כוכבי השמים, משירת הגלגלה, ממאמץ זרועותיי. הם היו טובים ללב…”
הייתה לי הזכות לנהל מסע של שלושה ימים במדבר עם האנשים הכי מוכשרים, נחושים ואדיבים שפגשתי בחיי. יצא לי להתנסות כבר בתפקידי ניהול. יצא לי עוד יותר לצאת ולטייל. אך חוויה כזו עוד לא עברתי.
אני לא בטוח מאיפה להתחיל. יש כול כך הרבה מה לומר, יש כל כך הרבה להגיד. הכול קרה בסדר מסוים, אבל החוויה מערבבת את הכול.
כדי להצליח להתחיל ממשהו, אני רוצה להגיד תודה למורים שהיו אתנו שם. זה לא מובן מאליו. לא שהם היו אתנו, ולא התודה הזו. במקרה יוצא דופן, יצא לי לפגוש מספר מורים אכפתיים, דואגים, מקצועיים ומשקיענים. זה עדין לא החלק הטוב. הייתה לי הזכות במסע הזה להכיר מורים שחינוך, הוא מרכז עניינם. מורים ידענים ששמחים לחלוק את הידע שלהם, ובאותה העת מאושרים ללמוד מהצעירים. יצא לי לראות כיצד צוות המורים ברגעים הכי קריטיים שהיו לנו שם, בלב המדבר, נושמים נשימה עמוקה, מביעים כל אחד את עמדו ומקשיבים זה לזה. ראיתי איך בלב הבלגן מתקבלת החלטה שקולה, איך כולם פועלים לפיה בלב שלם אם דרך זו נראתה להם או לא בזכות העובדה שיכלו להשמיע את קולם ותמיד מקבלים אוזן קשבת.
הפעם לא היה לי צוות מדריכים. הפעם מדובר בהנהגה שלמה. כל אחד מחבריה, נמצא בשלב אחר בתהליך שלו בתוך עצמו. עם זאת, את רוב העבודה עשיתי מול צוות של מובילי קבוצות, חברי השכבה שלי מההנהגה, החברים שלי נקודה.
לא קל לנהל חברים. לא קל להעביר הוראות. לא קל לעשות את ההבדל בין יחסיים אישיים למקצועיים. היה לי הרבה מזל שהצוות המיוחד הזה הקל על העניין. התמיכה הייתה איתנה, כולם נחושים לעזור למען המטרה. במקום להיאבק בתוך קונפליקט, בין חברים לבין צורכי התפקיד, יכולתי ליהנות בכול רגע.
אחרי יום ראשון חלק, הגענו ביום השני למשבר אחר משבר. זה התחיל מחוליית ניווט שאבדה בתוך המכתש הקטן. אחרי שעה של חיפושים נרגעו העניינים כשמצאנו את האבודים. אך הגענו חזרה למחנה והפצצה נפלה. הרוחות החזקות שברו לא מעט אוהלים. הגשם הציף עוד כמה נוספים. השטח המוקצה לנו הוגבל לפחות מחצי ואת השמים הכחולים כיסו כעת עננים אפורים.
הגשם החל לרדת. רק אז הבנתי את כוחה של ההנהגה. השאננות נעלמה, ושביזות בכלל לא הייתה. אף אחד לא בכה, אף אחד לא נשבר. עם הקור באוויר, והלחץ בוורידים, הפכנו כולנו לחברים יותר טובים.
העברתי שיחה קצרה לכל שלוש מאות הילדים שהיינו. זה תמיד מפחיד. אתה עומד עם מסר, אתה נותן את הגרון כדי להעביר רעיון. ועוד רגע כשכולם יתפזרו, אתה לא יודע אם משהו יישאר בהם או שכל המילים יצטרפו לשקט של המדבר וייעלמו עם הרוח. כולם ישבו בדממה, ניסו להתגבר על רעש הרוחות ולשמוע מה יש לי לומר.
לא ראיתי דבר כזה עד היום, אני לא זוכר מתי הערכתי משהו עד כדי כך. השיחה עבדה או שאולי זה כבר היה טבוע בנו קודם. אני לא יודע וזה לא משנה. כל אחד עוזר למי שלידו. כל אחד עוזר למי שהוא מכיר, ואח”כ אם יש עוד מישהו שצריך עזרה, עוזר גם למי שלא מכיר. בגדים חמים עברו מיד ליד. אזיקונים, איזולירבנד וחתיכות ניילון הפכו לפתרון בעיית האוהלים. עבדנו קשה. עבדנו כולם. אני לא יכול להסביר את התחושה של ביחד.
‘המדבר יפה,’ הוסיף ואמר.
והוא צדק, תמיד אהבתי את המדבר. את יושב לך על גבעת חול. אינך רואה כלום. אינך שומע כלום. ואף-על-פי-כן משהו קורן בשקט…
‘מה שמיפה את המדבר,’ אמר הנסיך הקטן, ‘הוא שאי שם מסתתר בו באר…’ ”
זו העבודה הקשה שעשינו שגורמת לי להיות מרוצה. אני חושב שמצאתי בשלושה ימים האלו באר קטנה. עם מעט מים. וגלגלה קטנה. מחובר אליה גם דלי שקשה למשוך. לא הצלחתי להרים את המים.
אבל כשזה הפך ל-אנחנו, הדברים נראו אחרת. הדלי עלה עם קצת עבודה וקצת זעה למעלה. והמים, המים מתוקים ללב. ואני חושב שגם מנעו מאתנו להתייבש, אבל זה לא העיקר…
